<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין אבלות ישנה</h1>
<h2>דף יג.</h2>
וגרסינן בפרק מקום שנהגו (נ"ד ב') דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים בין השמשות שלו אסור. אלא מיהו חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין אותן דבמקום חולי לא גזור רבנן.
וכן ברחיצה ובסיכה אסור לגמרי כיום הכפורים בין בחמין בין בצונן, דאמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בת"ב כדרך שאסור ביום הכפורים. וגרסינן בתעניות (י"ג א') כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בת"ב בין ביום הכפורים, אמר רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. והלכתא כתנא קמא, והני מילי טבילה בזמנה דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל טבילה שלא בזמנה אסורה וכפי מה שפירשנו בשער שלמעלה. ונעילת סנדל ומנעל כדינן לענין אבלות ולפי מה שסדור למעלה.
בפרק יום הכפורים (ע"ח א') זעירא בר חמא אושפזיכניה דרבי יהושע בן לוי ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרין הוה, אמר ליה לרב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אוריאן תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך, ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן בה, ולמחר מעבירו על גבי עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהן.
ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה, דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בת"ב בין ביום הכפורים, דכל רחיצה דמצוה מותרת, ונטילת ידים לתפלה מצוה היא, ולהקביל פני רבו עובר במים, להקביל פני שכינה לא כל שכן. אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפלה. ובירושלמי [יומא פ"ח ה"א] בת"ב מרחיץ את ידיו ומעבירן על פניו, ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל. אבל הרב רבי משה ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה, ואין זה נכון אלא שאין לי להאריך כאן.
וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בת"ב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה. ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום, ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש.
<h2>דף כו.</h2>
בפרק בתרא דתעניות מתניתין חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב, בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל, בת"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל. חרב הבית בראשונה מנא לן דכתיב בחדש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר מלך בבל, וכתיב בחדש החמישי בעשור לחדש ותניא אי אפשר לומר בשבעה שכבר נאמר בעשרה וא"א לומר בעשרה שכבר נאמר בשבעה, הא כיצד בשבעה בו נכנסו האויבים להיכל ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי עד שפנה היום שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, לעתותי ערב הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחודש, והיינו דאמר ר' יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי. ורבנן אתחלתא דפורענותא עיקר. ירושלמי [תענית פ"ד ה"ו] ר' יהושע בן לוי הוה ציים תשיעי ועשירי, ר' לוי הוה ציים תשיעי ועשירי, פי' מנהג חסידות היה להם, וכל המוסיף להתאבל על ירושלים זכות היא לו. בשניה דתניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום ת"ב היה ומו"ש היה ומוצאי שביעית היה, ומשמרתו של יהויריב היתה והלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שנכנסו גוים וכבשום וכן שניה. ולא שירה של יום היתה אלא איליא נפלה בפיהם.
תניא (ר"ה י"ח ב') אמר ר"ש ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ורואה אני את דברי מדבריו, דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו', צום הרביעי זה תשעה בתמוז שבו הבקעה העיר שנאמר בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה ותבקע העיר ולמה נקרא שמו רביעי שהוא בחדש הרביעי והוינן בה ממתניתין דקתני בשבעה עשר הבקעה העיר ומפרקינן אמר רבה לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בתשעה לחדש הבקעה העיר בראשונה ובשניה בשבעה עשר בו, צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו שנאמר ובחדש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה וגו' ולמה נקרא שמו חמישי שהוא בחדש החמישי, צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו, ולמה נכתב כאן ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, ולמה נקרא שמו שביעי שהוא בחודש השביעי, צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בעשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה, ולמה נקרא שמו עשירי שהוא בחודש העשירי, והלא ראוי זה ליכתב בראשונה ולמה נכתב כאן כדי להסדיר חדשים כתקנן, ואני אומר בחמשה בו באתה שמועה לגולה שהוכתה העיר שנאמר ויהי בעשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ורואה אני את דברי מדבריו שהוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, אלא הוא מונה סדר חדשים ואני מונה סדר פורעניות, והלכתא ומנהגא כר' עקיבא, ובתשעה בתמוז אין מתענין אבל בשבעה עשר בו מתענין, דכיון שמתחלה קבלוהו עליהם על שם שבו הבקעה העיר בראשונה ובשניה הובקעה בשבעה עשר בו נהגו להתענות בשבעה עשר דחורבן שני חמיר לן. ומכל מקום צום רביעי הוא לבקיעת העיר ולצרות שהוכפלו בו, ומתניתין דקתני חמשה דברים פורעניות דתעניות קתני, והכי נמי מוכח בפ"ק דמגילה (ה' ב') דשבעה עשר תענית. ומיהו בתשעה בו אין מתענין שלא רצו לגזור עליהם להתענות בתשעה ובשבעה עשר בו, דארבעה צומות קבלו עליהם ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי.
קרי להו ששון וקרי להו צום אמר רב פפא בזמן דאיכא שלום עביד ששון בזמן דאיכא שמד עביד צום. והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי תשעה באב נמי אלמה תנן על ששה חדשים השלוחין יוצאין על אב מפני התענית, אמר רב פפא שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות, פירוש יש שלום היינו בזמן שבית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, אין שלום כגון בזמן חורבן ואין שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב צבור ונסכמו שלא להתענות אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות, לפיכך אין שלוחין יוצאין, רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים.
ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובעילת הסנדל ובתשמיש המטה כת"ב, וקרא מקיש להו לתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא שמד בטילין רצו ונהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בהם בחומרות הללו, אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכולן דלא גרעה גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וד' צומות כיום הכפורים לעינוי, וכן לגבי תענית דמגלה אמרו במדרש תלים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום, ובתוספתא אמרו במסכת תענית כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה וכו' מנין שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום הא למדנו שאין תענית צבור נקבע על הצבור אלא בהפסקה מבעוד יום, ובחומרין אלו כולן שוין הן לתשעה באב בעינוי. והאי דנקיט בגמרא לאיסור תשעה באב בלחוד משום דשארא ברצו מתענין אוקמינהו ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמרא כלל, והיינו דאמרינן במגילה (ה' א') רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב, לומר שעקר שבעה עשר בתמוז משום דאין שלום ואין שמד היה בימיו ומשום הכי רחץ, הא מעיקר דינא אסור הוא ברחיצה למתענין בו. וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו, דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור. דמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בראש השנה (י"ח א') מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אלעזר ורחץ ור' יהושע וסיפר אמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם הא למתענין בו מן הדין אסורין ברחיצה כדפרישית, אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר.
<h2>דף כו:</h2>
מתניתין משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. בפרק החולץ (יבמות מ"ג א') תניא קודם לזמן הזה, כלומר מראש חדש ועד התענית, העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן מלבנות ומלנטוע, ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין, מאי טעמא משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה. ונשואין בלא סעודה איכא שמחה. ירושלמי [תענית פ"ד ה"ו] אמר ר' הושעיא אמר ר' יהושע בן לוי הא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. והתם אמר שמואל אפילו בת"ב יארס שמא יבא אחר ויקדמנו ברחמים.
מתניתין ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ר' שמעון בן גמליאל אומר ישנה, ר' יהודה אומר חייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. ואמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרוייהו לקולא, וצריכא דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה קמ"ל משש שעות ולמעלה, ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפילו בסעודה שאין מפסיק בה קמ"ל בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא הסועד ערב תשעה באב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין ואם לאו אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין, תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין רשב"ג אומר ישנה, כיצד ישנה אמר רב יהודה אמר רב אם היה רגיל לאכול שני מיני תבשילין אוכל מין אחד, היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה, היה רגיל לשתות בעשרה כוסות שותה בחמשה, במה דברים אמורים משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. גירסא ירושלמית [תענית פ"ד ה"ו] מהו ישנה יחליף, אין הוה רגיל דאכיל ליטרא דקופר יאכל פלגיה, אין הוה יליף שתי קסטא דחמר ישתה פלגיה. תניא אידך ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין וחכמים אומרים ימעט, כיצד ימעט אמר רב יהודה אמר רב אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר יאכל חצי ליטרא, אם היה רגיל לשתות לוג יין ישתה חצי לוג, רשב"ג אומר אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח הרשות בידו.
ואע"ג דקתני ברייתא בלשון חכמים ימעט ורב יהודה אמר רב מפרש למימרא דידהו, אפילו הכי הלכתא כסתם מתני' אסור לאכול בשר ולשתות ייין כלל, דקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' והני רבנן דברייתא כרשב"ג דמתני' אמרי, אי נמי רשב"ג דמתני' היא, דרשב"ג קאמר במתניתין ישנה, דמיעוט ושינוי חד דינא אינון, ורב יהודה אמר רב פרושי בעלמא הוא דמפרש לדרשב"ג מאי מיעוט ומאי שינוי ולאו למימרא דסבירא להו, אלא כמתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין לגמרי, וסוגיא דברייתות כולהו כסתם מתניתין איתניין לאיסורא, וכך פסקו כל הגאונים ורבינו הגדול ז"ל בהלכותיו. ונוסחא דיליה ז"ל אמר רב יהודה כיצד ישנה וסיפא דברייתא היא, ורבי יהודה תנא הוא ופליג, ולפי גירסא זו כל שכן שהדבר פשוט דהלכתא כסתם מתניתין, דר' יהודה ורשב"ג יחידאי אינון ולא מיסתמיך מילתייהו באמוראי, אלא דנוסחי דילן וגירסא ירושלמית באמוראי תנו לה. ומכל מקום סתם מתניתין וסוגיין דרבנן עדיפא וכן הלכה.
ומסתברא סעודה המפסיק בה כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אע"פ שדעתו לאכול עראי, לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ושותין ומשתכרין ביין ואחר כך אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין.
כתב רבינו האי גאון ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים שהן שני מינין, והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב כל שני תבשילין הן דרך כבוד ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד של קטניות או מין אחד של ירק ואין צריך לומר משני מינין, וכדברי הרב ז"ל עיקר דכל שני מיני קדרה או שני מיני אילפס וכיוצא בהן אסורין והם שקרויין בתלמוד תבשיל בכל מקום, אבל שני מינין בקדרה אחת תבשיל אחד הוא. ויש שמחמירין לאסור שני מינין בקדרה אחת ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג, מפני שהן קרויין שני תבשילין לענין עירוב (ביצה ט"ו ב') ואינו כן, קל הוא שאמרו חכמים בעירובי תבשילין לעשותן כשני תבשילין ואינו ענין לתשעה באב, ומיני ירקות ופירות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין ואפילו במינין הרבה.
תניא כל שהוא מחמת תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ, וכל שאינו מחמת ת"ב מותר לאכול בשר ומותר לשתות יין ומותר לרחוץ, ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ, פירוש כל שהוא מחמת תשעה באב זהו הסעודה המפסיק בה שאסור לאכול בה בשר ולשתות יין, ומכיון שקבל עליו מקצת אבילות אסור לרחוץ, ואע"ג דאכתי לא עייל תשעה באב, רחיצה הנאה דלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לתשעה באב ומשום הכי אסור, הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבילות אינו נוהג אלא משתחשך, ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו לית ליה האי סברא אלא כל זמן שמותר לאכול דהיינו עד שתחשך מותר לרחוץ, ולישנא דתוספתא [תענית פ"ד הי"א] כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לאכול שני תבשילין ואסור לרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לאכול שני תבשילין ומותר לרחוץ ולסוך. רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו. והלכתא כתנא קמא דסתמא תניא, ור' ישמעאל בר' יוסי משום אביו יחידאה הוא ולא סבירא לן כותיה. אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות, ושמא ראה הרב ז"ל דבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו מסתמא דמתניתין, דלא קתני באיסורא דערב תשעה באב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין, ולא מכרעא מילתא למדחי דרבים, דאיכא למימר מתניתין איסורא דפסיקא ליה קתני, איסורא דתליא בקבלת עינוי לא קתני, ומשום שתיקה דמתניתין לא פסקינן בשום דוכתא, דמאי דלא פרישו במתניתין פרישו בברייתא. הלכך מכי אכיל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה באבלות אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך כתשעה באב עצמו כדאיתא בתוספתא.
תניא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, אבל אוכל בשר מליח ושותה יין מגתו, בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמים, יין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים. אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר' אלעאי ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ואוכל ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זהו עיקר סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני.
<h2>דף כט:</h2>
אמר רב נחמן לא שנו שאסור לכבס בשבת של ת"ב אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר, ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור, והא דתנן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת לכבס ולהניח לשבת קאמר. אמר רב ששת תדע דהא בטלי קצרי דבי רב. והלכתא כרב ששת דתניא אסור לכבס לפני ת"ב ואפי' להניח לאחר ת"ב, וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, פירשו הגאונים דהכי קתני גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן שהוא אסור, הא כיבוס שלנו מותר, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ שלנו ולא משום כיבוס שלהם. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ואפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד אסור לכבסו וללבשו בשבת של תשעה באב.
תניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב ת"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כל החדש כולו אסור, רשב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה, מאן דאמר מראש חדש ועד התענית אסור מחגה, ומאן דאמר כל החדש כולו אסור מחדשה, ומאן דאמר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד משבתה. אמר רבא הלכה כר' מאיר ואמר רבא הלכה כרשב"ג ותרווייהו לקולא. וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' מאיר הוה אמינא אפילו מראש חדש קמ"ל הלכה כרשב"ג, ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג הוה אמינא אפילו לאחריו קמ"ל הלכה כר' מאיר דאינו אסור אלא אותה שבת בלבד עד התענית. ירושלמי [תענית פ"ד ה"ו] דרומאי נהגין חגה, צפראי נהגין חדשה, וטבראי נהגין שבתה, חזרון רבנן דטבריא למנהג כרבנין דצפראי, ועכשיו נמי יש מקומות שנוהגין שלא לאכול בשר מראש חדש ועד התענית. ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבות ז"ל. תוספתא [תענית פ"ד הי"ג] תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום, פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש ולא אמרינן דברים שבצינעא נוהג. תניא אידך שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, כיצד חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה, חל להיות בשני או בשלישי או ברביעי או בחמישי לפניו אסור לאחריו מותר, חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת, ואם לא כבס בחמישי יכבס בערב שבת מן המנחה ומלמעלה, לייט עלה אביי ואיתימא רב אחא ואיתימא רב אחא בר יעקב אהא, פירוש אמכבס ביום תשעה באב עצמו שחל להיות בערב שבת. ירושלמי [תענית פ"ד ה"ו] ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרין.
וכבוס זה האסור בשבת של תשעה באב, לא לכבס עכשיו דוקא אלא אפילו במכובסין קודם לכן אסור ללבשן, ולא לבישה בלבד אלא בין ללבוש בין להציע מטה בין באיש בין באשה, ואפילו במטפחות הידים והשלחן הכל אסור, תדע דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי, והא דאמרי' כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ודאי בישנים הוא, דאלו בחדשים אפי' בכלי פשתן יש בהן משום גיהוץ באבל כדפרשינן, אלא בישנים היא, אלמא בכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור, וכולה שמעתא במכבס ישנים היא.
ושמע מינה דכל שם גיהוץ אסור, הילכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועים אסורין, וכן ישנים מכובסין כולן אסורין, ואפילו להניח לאחר שבת, וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים יוצאין מתחת המכבש. מיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא, וכן כלי פשתן בכל מקום ואפי' בגיהוץ שלהם, וללבוש בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת הזו, ואפילו של פשתן.
ותספורת של שבת זו נמי כדינו לענין אבל אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ובזקן כל שמעכב אכילה מותר, ומי שתכפוהו אבלות של מת ושל שבת של תשעה באב והכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול כדינו באבילות ועל פי מה שסדור למעלה.
כתוב בהלכות גדולות והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבא דמיתבעי ליה לאפסוקי ממיכל וממשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מר בשאר שבתות (ברכות כ"ז ב') מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קדש לחול ואיתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפורים (עירובין מ' ב') ליקדיש על הכוס ולימא זמן ולשתייה כיון דקבליה איתסר ליה עילויה, הילכך לישתהי עד דנפיק חד בשבא ומבדיל כד שרי בתעניתיה מקמי דליטעום, ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היום כולו כל היום אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל אבל הכא דהוה אסיר ליה למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא, וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא ליבריך, אלו דברי בעל הלכות ז"ל.
ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהו מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך, ואדרבה איפכא מסתברא דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזי לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי, וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה הני מילי היכא דבמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דבמוצאי שבת לא חזי לאבדולי תו לא מיבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון נינהו וכיון דבזמניה לא חזי להבדלה לא מבדיל בלא זימניה, משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומכל מקום למ"ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, מילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ולמשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום. וכיון שראינו לרבינו הגדול ז"ל שהסכים לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום כולו אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.
ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואע"ג דגבי זמן של יום הכפורים קאמרינן לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למיסרך, התם משום דיום הכפורים איסור כרת חששו, ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא דרבנן הוא ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מילתא היא דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לי' לתינוק ישראל אתי למסרך כדאיתא בפ' תולין (שבת קל"ט א') ואע"ג דלאו איסור כרת הוא ולא שכיח טפי, והיא היא פירכא דרב אחא בר יעקב (ערובין מ' ב') דאיהו אקשי וליתן ליה לתינוק ישראל ומינה קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל ז"ל במסכת עירובין, ושמעינן מינה דאפילו באיסור דרבנן ולא קביעי נמי חיישינן לסירכא.
ומסתברא דבמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס, ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם, ובכי האי שעתא לא תקינו הבדלה על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל.
<h2>דף ל.</h2>
בפרק בכל מערבין (עירובין מ"א א') תניא ת"ב שחל להיות בשבת וכו' חל להיות בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה דברי ר' יהודה שאמר משום רבי עקיבא, אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' עקיבא וחל ת"ב להיות ערב שבת והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא מפני שתאב היה אלא להורות בה הלכה לתלמידים, ר' יוסי אומר מתענה ומשלים, אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים לי בת"ב שחל להיות בא' בשבת שהוא מתחיל בשבת מבעוד יום ומתענה, אמרו לו אבל, ומה לי ליכנס לה כשהוא מעונה מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה, אמרו לו לא אם אמרת לצאת ממנה כשהוא מעונה שכן אוכל ושותה כל היום כולו תאמר ליכנס לה כשהוא מעונה שכן לא אוכל ולא שותה כל היום כולו, אמר עולא הלכה כר' יוסי. ומסקנא דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים, וכן הלכתא. והאידנא לא מיקלע. והאי מבעוד יום דקתני מפני שמוסיפין לשבת בין מלפניה בין מלאחריה יותר מבין השמשות, ות"ב בין השמשות שלו נמי אסור, לפיכך היו חוששין שלא יכנס התענית בכלל השבת, שאפילו בתענית יחיד שבין השמשות שלו מותר כיון שהחמה שוקעת עליו כבר נכנס בתוספת שבת ונגע נמי בבין השמשות שלו, אלא שפסקנו הלכה מתענה ומשלים.
תנו רבנן כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בת"ב, אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד בהלכות ובהגדות, אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן אינן בטלין לעולם דברי ר"מ, ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ות"ב אסור באכילה ובשתיה כדרך איסורן ביום הכפורים אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות.
ירושלמי [ברכות פ"ד ה"ג] ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, ומאי ניהו רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה חומת אש סביב וגו'. ר' אבידמא דצפרין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה, אמר ליה ועדיין את לזו, כן א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא לבא אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודיה, מתניתא אמרה כן ונותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז"ל ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים, וסמכו בה אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב (ע"ז ח' א') אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר.
וסוגיין בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] דת"ב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות. ואע"ג דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות, ולדידיה לענין נעילה ועשרים וארבע ברכות לא שמענו בהם הפרש, סמכי עלמא אלישנא קמאי דלישני דגמרא אינון, דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור הוא לתפלות, אע"ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילא אוחרי, וברייתא דקתני התם אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה דמשמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין, לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני, דלא חמיר תענית צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה, אבל בתפלות לא איירינן דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא. ובירושלמי במסכת ר"ה [פ"ג ה"ד] רבי יוחנן מתפלל בט' באב עשרים וארבע ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדא, דצריכא ליה, אבל הוא, תענית צבור הוא, ר' יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו כתענית צבור ר' יוסי ב"ר נחמן אבל הוא, אינו תענית צבור.
אלא מיהו חזינא סוגיא דמסכת מגילה (כ"ב א') דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בת"ב, דגרסינן התם איבעיא להו תענית צבור בכמה, ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו תפלת נעילה דהיא כעין תפלת המוספין צלותא יתירתא, ופשטינן לה מברייתא דקתני ט' באב ותענית צבור שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי דתנן זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבעה זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי ת"צ וט' באב, כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה, אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא ואית בי' מוסף תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא, אלא איכא למימר בגמרא תענית צבור איבעיא להו דאיכא ודאי מוסף תפלה, ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי רב אשי לאקשויי זה הכלל לאתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור, ולא חש למידק כולי האי לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה דאמר ר' יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אכתי אמר לך דזה הכלל לאתויי תענית צבור הוא דהוא בעיין אבל תשעה באב לא, הלכך נקט ליה לישנא רויחא ולא נחית לכולי הך דיוקא. ומסקנא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרה בדוכתה דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור, ובהלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר. וכבר ראיתי דברי רש"י ז"ל שמפרש מוסף תפלה עניני ברכה יתירתא, ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה, ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקרואים, אלא מה שכתבנו הוא עולה וראוי לסמוך עליו.
<h2>דף ל:</h2>
מתניתין מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם. ותניא רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה. תניא אידך ר"ג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושה מלאכה ביום הכפורים, ר' עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים, וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה של ירושלים שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמתה, וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. תוספתא אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה, פי' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. וכך אמרו בירושלמי [תענית פ"א ה"א] אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה.
ולענין כפיית המטה דתנן ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול. תניא נמי הכי מודים חכמים לר' יהודה ביכול, ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול, אלא מאי בינייהו אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו כדרך שעושה באבלות, ורבנן אין מחייבין בכפייה אלא מטתו בלבד כדי שיישן על מטה כפויה. אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל. מהא שמעינן דלא מחייב בכפיית המטה, ואע"ג דהיא ממצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל תניא, אבל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב. והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, דקריעה נמי ליתא מכלל מצות הנוהגות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד.
ומסתברא דחייבין במצות תפלין בת"ב, ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דאבל לא מיתסר בהו אלא יום ראשון דאבלות לא חמור תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות הנוהגות באבל כל שבעה קתני, ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש ודברי תורה. תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו משום דלענין אבלות נמי בשאין לו מה יאכל עושה לאחר שלשה בצינעא בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום משיב שכן באבלות לאחר שלשה משיב שלום לכל אדם, עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה, וכאן וכאן בקושי התירו, לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים ונוהגין איסור במלאכה ואין שאילת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאחר שלשה אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל. הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש, שלא ראו לבטל מצוה משום אבלות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרינן התם מצוה שאני, כך נראה לי.
ושוב מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי ז"ל באבל שחל שביעי שלו להיות בתשעה באב, הוו יודעין שאינה מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קל הוא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום, ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינו מגונה, ולפיכך אם נזדמן לו יום שביעי בתשעה באב מה שהוא אסור בתשעה באב כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בת"ב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק תפלין הרשות בידו, אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבלות לאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון ז"ל, זכינו להסכים לדעתו וכן עיקר, ומכל מקום אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפלין דהא לא נהוג בהו אבלות אלא ביום ראשון.
בסוף חזקת הבתים (ס' ב') תנו רבנן כשחרב הבית באחרונה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להם ר' יהושע בן חנניא אמר להם בני מנין לכם אמרו לו נאכל בשר שהיו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל נשתה יין שהיו מנסכין ע"ג המזבח ועכשיו בטל, אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות, אמרו לו אפשר בפירות, פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים, אמרו לו אפשר בפירות אחרים, אמר להם מים לא נשתה שכבר בטל נסוך המים מיד שתקו, אמר להם בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט, וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה וכנגד הפתח, עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט מאי היא א"ר חסדא כסא דהרסנא, עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט מאי היא אמר רב בת צידעא. ותניא התם אין מציירין ואין מכיירין ואין מפחמין בזמן הזה, לקח חצר מצויירת ומכויירת ומפוחמת הרי זו בחזקתה, נפלה אינו חוזר ובונה אותה. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני וגו' מאי על ראש שמחתי אמר ר' יצחק זה אפר מקלה שבראשי חתנים, אמר ליה רב פפא לאביי היכא מנח ליה אמר לי' במקום תפלין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.
